יצירת קשר: 054-4598245
yifataharon10@gmail.com

ברוכים הבאים

אני, עד היום

ארגז הכלים

סדנאות, קבוצות לימוד ומפגשים אישיים

האמנות שלי

טור ראש חודש - ספר יצירה

שיר לראש חודש

הגיגים ומאמרים

מן התקשורת - שיחות, ראיונות ומאמרים

English

להצטרפות לרשימת התפוצה לחצו כאן

מאובייקט לסובייקט

מאובייקט לסובייקט – על התמרה והודאה

כ' כסלו תשע"ב - 16.12.11

 

סיפור יהודה ותמר בפרשת השבוע, פרשת "וישב" (בראשית פרק ל"ח) הוא סיפור מעניין, מעין טלנובלה קטנה. אלא שהוא טומן בחובו סודות עמוקים. זהו סיפור ששפתו שופעת דימויים ורמזים לעתיד לבוא, רמזים לסתירות ולהיפוכים, חלקם מוגשים לנו "בכפית" היישר לפינו, חלקם מעוררים מחשבה לעומקי עומקים.

 

סיפור המעשה

יהודה, הבן הרביעי של לאה ויעקב, הוא עכשיו אב לשלושה בנים: עֵר, אוֹנָן, שֵׁלָה. הוא גם נשוי לבתו של שוע, ששמה לא נזכר, אך אנו יודעים שהיא כנענית. זה חשוב משום שבהינשאו לה מפר יהודה את האיסור לשאת אישה כנענית. ברקע יש את האירוע הקודם, המובא אף הוא בתחילת פרשה זו, של השלכתו לבור ומכירתו של אחיו הצעיר, יוסף; באותו אירוע יהודה משפיע על האחים המבקשים להרוג את יוסף לנהוג אחרת ו"רק" למכור אותו לישמעאלים. לאחר האירוע הקשה הזה מתנתק יהודה ממשפחתו המורחבת ופונה להקים את משפחתו-שלו; כאמור, הוא נישא לבת שוע, נולדים להם שלושה בנים, ויהודה אף בוחר לבנו הבכור את הכלה, את תמר.

אלא שהבריחה מקשיי המשפחה המורחבת לא מועילה, וגם בקרב משפחתו שלו המציאות מזמנת לו קשיים. בנו עֵר מומת על ידי ה', כי עשה את הרע בעיני ה' (איננו יודעים מהו אותו רע, הכתוב רק רומז למשהו בציון שם מקום היוולדו של עֵר – "וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ"). יהודה פונה לבנו השני, אונן, ואומר לו למלא את מצוות הייבום כלפי תמר, כלומר, לשאתה לאישה על מנת להעמיד צאצאים לאחיו שנפטר. אונן מסרב, ומומת גם הוא על ידי ה'.

כעת חובת הייבום עוברת לבן השלישי, שֵׁלָה שמו, אך הפעם יהודה נוהג אחרת:

 

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ".

 

כלומר, יהודה מפחד, מחשבתו קושרת את מות בניו אל תמר, והוא מפחד שכך יקרה גם לבנו השלישי. יהודה חווה אירועים קשים אלו, ואך טבעי שהוא יפחד על בנו היחיד שנותר לו. אפשר להבין אותו, הלב נפתח אליו בכאבו. ומתוך הכאב הזה הוא שולח את תמר לבית הוריה ומסביר זאת בכך ששֵׁלָה (כן, שלה...) עדיין צעיר.

הזמן עובר. יהודה מתאלמן.

והוא לא מממש את הבטחתו אליה להשיא לה את שֵׁלָה. לכאורה הוא שכח מכל העניין – ייתכן, אך בה במידה אני נוטה לחשוב שהוא ממש לא שכח, אלא 'הניח' זאת כל כך בצד, כל כך רחוק ממנו, ודחה ודחה ודחה שוב, אך בוודאי לא שכח.

 

התמרה

וברור הוא שתמר לא שכחה את עצמה. יש לה זכות (הזכות להיות אמא) והיא מתכוונת לעמוד על זכותה – גם אם מדובר בשנת 3000 לפני הספירה בערך.

היא שומעת שחמיה, יהודה, מגיע לאזור. ואז היא עושה מעשה נועז, נועז מאוד: היא משילה את בגדי אלמנותה, מתחפשת לזונה (בלשון המקרא – קדֵשה) ומחכה ליהודה במקום הנקרא "פתח עיניים". כי יהודה לא רואה. הוא לא ראה (לפחות לא עד הסוף) את יוסף אחיו, הוא לא רואה את אשתו (אין לה שם); הוא לא רואה את בניו (מה קורה איתם, מהם צרכיהם); הוא לא רואה את תמר (שהוא שולח בקלות חזרה לבית הוריה, בניגוד לחיוב מוסרי/חברתי מוחלט המוטל עליו), והוא אולי גם לא רואה את עצמו. הוא, כנראה, נמצא עמוק בתוך כאבו, ואני מדמיינת את חוסר האונים שהוא מרגיש.

אז תמר, שדואגת לעצמה כמו שצריך, ולא קוברת עצמה בעמדת הקרבן חסרת-האונים, באה לפתוח לו את העיניים.

כאמור, הרבה סמלים יש כאן. שם הדרך עליה היא יושבת הוא "תמנה" מלשון "מתנה"; הוא בא לגוז את צאנו, וצאן הוא סמל לשינויים מתוך עיוורון (יעקב המתחפש לעשו; יוסף הנמכר בכתונת עזים).

 

יהודה כעת בא לשכב עם מי שהוא חושב לזונה. היא שואלת מה יתן לה בתמורה – היא הולכת עד הסוף עם זהות הזונה – הוא מציע לשלוח לה גדי עזים, היא רוצה עירבון שיבטיח את התמורה. והיא זו שקובעת שהערבון יהיה תעודת הזהות שלו "וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לָהּ".

והיא נכנסת להריון ממנו.

החובה התמלאה.

כעת היא יכולה לשוב לזהותה הקודמת, היא פושטת את בגדי הזונה, וחוזרת ללבוש האלמנה.

 

בינתיים, יהודה שולח שליח למסור בידי הזונה את הגדי ולקבל חזרה את הערבון. והשליח לא מוצא שם אף זונה...ואומרים לו שמעולם גם לא הייתה... ומאחר שמדובר בהריון, שיש לו ביטוי פיזי חיצוני, לא ניתן להשתמש באלמנט ההסתרה כאן. לכן הרכילות היא שתמר זנתה ונכנסה להריון. (נכון, היא התחפשה לזונה, אך היא לא זנתה. יחי ההבדל הקטן):

 

כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  כה הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.  כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ

 

גם וגם

רבות נכתב על סיפור זה ועל משמעותו, ובעיקר על הדוגמא המובהקת והמופתית של לקיחת אחריות על ידי יהודה במילים "צדקה ממני"; נכתב על יכולת ההכרה העצמית שלו, על השינוי שהוא עובר, ועל כך שעל אף היותו חשוף לאפשרות של מחיר אישי קבל עם ועדה, ולתחושת בושה גדולה, הוא בוחר שלא להתכחש למעשיו ולמניעיו; נכתב גם על הקשר בין סיפורו זה של יהודה כאבא עם הסיפור שלו כאח גדול שאיפשר את העלמת יוסף, אחיו הצעיר, מאביהם יעקב.

 

אני מבקשת לחדד את המוכנות של יהודה – בזכות תמר - לממש את אחריותו ולהכיר בטעותו ולראות בה תוצאה וביטוי של היכולת לעבור מראיית הזולת כאובייקט לראייתו כסובייקט.

לרוב, האינסטינקט הראשוני בפגישה עם הזולת הוא 'מה אני אקבל מכך/ממנו/מהסיטואציה'; 'איך אני לא אפסיד כאן משהו, או לפחות אצא שווה בשווה'. זהו אינסטינקט טבעי, אין בו פסול, הוא לא בהכרח נובע מכוונה רעה (אם כי בהחלט יכול להתבסס כך), והוא משרת מקומות חשובים בחיינו. וכך, מי שבא מולי אינו אלא אובייקט עבורי.

האפשרות להוסיף לשאלה האינסטינקטיבית 'מה אני אקבל כאן' את השאלה 'מה אני יכול לתת לזולת' היא אפשרות המעידה על טרנספורמציה עצומה. המהות של קבלה על מנת לתת, או של נתינה שלא על מנת לקבל – היא המסמלת כוונה פנימית ומודעת אחרת מזו של האינסטינקט הראשוני.

ואין זה אומר שבמעבר לראיית הזולת כסובייקט אדם צריך למחוק את היותו סובייקט בעצמו. לא מדובר ב"או-או" (או אני או הזולת). מדובר בללמוד איך ליצור את ה"גם וגם". גם אני וגם הזולת.

 

תמר לא מדברת הרבה. היא עושה. המשפט היחיד שהיא אומרת מאלץ את יהודה להסתכל לה בגובה העיניים ולראות את האמת, ומעמיד אותו בפני בחירה. למעשה, אף אחד לא יידע אם הוא יכחיש כל קשר אל תמר, די ברור שיעדיפו את המילה שלו על פני המילה שלה.

והוא בוחר באמת.

 

יהודה לא נשאר ב"אני צודק", ואפילו לא ב"את צודקת". הוא משתמש במילים "צדקה ממני". בפשט של מילים אלו תמר צדקה יותר מיהודה בגישתה ובעמידתה על זכויותיה. הזוהר קורא את המילה "צדקה" כשתי מילים – צדק ה'. כלומר, האלוהות צדקה, ולא יהודה.

המילים "צדקה ממני" מעידות בעיניי גם על צדק שבא מיהודה עצמו, כלומר, העובדה שהיא צודקת נובעת וקשורה ביהודה עצמו, במעשיו/בהחלטתו, ולא רק במעשיה ובבחירתה של תמר, שהם גם תוצאה של מעשיו והחלטתו של יהודה.

 

 

 

זהו סיפור של תודעת משיח מכיוון שהוא מלמד על התהוות חדשה, על בריאה חדשה בתוך יהודה עצמו –מעבר לפחדים ולתבניות ולקליפות – כפי שאפשרי בתוך כל אחד מאיתנו.

 

***

 

מעל כל השגה, גבוהה ככל אשר תהיה,

קיים שלב נוסף, גבוה יותר,

שבו אין אנו יודעים כלל

וצריכים אנו להתחיל בו מן ההתחלה.

 

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תנינא ז, ו).

 

***

 

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,

עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת

שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?

וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,

אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.

וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד

וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ

וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?

וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי

אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.

וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.

עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק

בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי

וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.

 

[שיר מס' 10 מתוך המחזור "טִיּוּל יִשְׂרְאֵלִי/ הָאֲחֵרוּת הִיא הַכּל הָאֲחֵרוּת הִיא אָהֲבָה" מאת יהודה עמיחי - מתוך הספר פתוח סגור פתוח (1998), עמ' 71-72]

 

***

 

שבת שלום J

כל הזכויות בתכנים, במאמרים וביתר היצירות באתר זה שמורות ושייכות ליפעת אהרן. אין להעתיקם או להשתמש בהם בדרך אחרת אלא לאחר קבלת אישור בכתב.