יצירת קשר: 054-4598245
yifataharon10@gmail.com

ברוכים הבאים

אני, עד היום

ארגז הכלים

סדנאות, קבוצות לימוד ומפגשים אישיים

האמנות שלי

טור ראש חודש - ספר יצירה

שיר לראש חודש

הגיגים ומאמרים

מן התקשורת - שיחות, ראיונות ומאמרים

English

להצטרפות לרשימת התפוצה לחצו כאן

לארכיון לחץ כאן

סגוּר

טור שיר ראש חודש שבט תשע"ט - 7.1.19

 

השלמות / טוביה ריבנר

 

אִי אֶפְשָׁר עִם הַשְּׁלֵמוּת הַזּאת.

הַשְּׁלֵמוּת מֻשְׁלֶמֶת מִדַּי,

קָשָׁה כַּמָּוֶת.

מונַעַת מִמְּך לִנְשׁם.

עושֹה אותְךָ מְגֻחָךְ בַּפֶּה הַפָּעוּר.

אִי אֶפְשָׁר לֶאֱכל בִּשְׁלֵמוּת

לִשְׁתות בִּשְׁלֵמוּת

לֶאֱהב אַהֲבַת מְתום.

 

 

מֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתָּ דָּבָר מֻשְׁלָם.
זֶה מֵצִיק? - רַק אִם הַשְּׁלֵמוּת
נוֹשֶׁפֶת בָּעֹרֶף: הֱיֵה כִּמְלָאֵךְ!
- מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַל מַלְאָכִים
יֵשׁ מַלְאָכִים חַסְרֵי כָּנָף
יֵשׁ מַלְאָכִים צְמֵאִים כְּצִפֳּרִים בְּיוֹם שָׁרָב
יֵשׁ מַלְאָכִים מַזִּיעִים לְהַצִּלְּךָ וּבוֹכִים
כְּשֶׁאֵינָם מַצְלִיחִים.

 

מַה אַתְּ יוֹדַעַת, סְגוּרָה בְּעַצְמֵךְ
אָנָּא, עִזְבִי, סְעִי לַסִּין
שָׁם תִּתְפָּאֲרִי בְּרִבְבוֹת זִקּוּקִים
בִּדְמוּת שֶׁאֵין בָּהּ פַּגָּם.
רְאִי כַּמָּה יָפָה הַוֵּנוּס מִמִּילוֹ
כְּשֶׁרוּחַ קַלָּה מְלַטֶּפֶת אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ.

 

(מתוך הספר ״מאוחר״, טוביה ריבנר, הוצאת קשב לשירה, עמ׳ 22).

 

***

 

הנה ספויילר של סוף השיר, למי שלא יודע/שכח - ל(פֶּסֶל) ונוס ממילו אין זרועות.

 

***

 

אני קוראת את השיר הזה, שמביא בפשטות יפייפיה את המהות הפשוטה של הקיום האנושי - אין ולא יכולה להיות שלמות מושלמת, אפילו המלאכים אינם מושלמים. הם גם חשים כישלון (ואולי בעיקר כשזה מגיע אלינו, בני האדם…).

 

נדמה לי שהגיע הזמן להכיר בתודעה מלאה ולהישיר מבט לעובדה שהמבט האנושי מופנה תדיר לכמיהה אחר מושלמות, תוך התעלמות (עיוורת) מהמציאות האובייקטיבית לפיה זה פשוט לא קיים. אין מושלמות, מכיוון שזה נוגד כל עמדה התפתחותית.

דווקא המושלמות הזו, שבאיזשהו אינסטינקט פנטזיונרי-מגלומני מובנית בתוך ההכרה האנושית, דווקא היא היא הקשה ביותר -

 

כמו בשיר :

הַשְּׁלֵמוּת מֻשְׁלֶמֶת מִדַּי,

קָשָׁה כַּמָּוֶת.

מונַעַת מִמְּך לִנְשׁם.

 

ועם זאת, כאמור, מי מתוך מודעות בוחרת עוצר/ת לשאול את השאלה הפשוטה - יש בכלל כזה דבר?  האם אין כמיהה זו מעידה בכלל על משהו אחר, משהו מובנה בתוך הישות האנושית, אך לא במובן של "היכולת להשיג לעצמי עוד משהו" (למשל, אושר…) אלא במובן של "היכולת לשאול בכלל שאלות, כאדם חושב, וכתוצאה מכך לממש משהו ממני בעולם, שוב ושוב ושוב" ?

את זה יש ללמד את ילדינו.

לא איך להשיג עוד ציון, או מה עוד "לא בסדר"/"לא מספיק"/"לא טוב מספיק" וכו' אצלם.

ללמד אותם על מסע החיים כדרך התפתחותית שהוא פלא בפני עצמו, ושכל ילד – כאדם, אחד מני רבים, ייחודיים בפני עצמם - הוא פלא בתוך הפלא הזה.

ללמד אותם על השלמות שבאי-שלמות.

ללמד אותם את היופי שבאי-השלמות.

את התקווה.

 

אין זה קל, ללא ספק.

אך ה"קל" כבר מזמן לא יכול להיות מורה דרך מהימן.



***

 

הסכנה האורבת מן הצד השני לגבי אי-שלמות היא ההיפוך, לפיו החסר השולט בכל הוא מקום של אומללות. גם בזה יש מן התעתוע של ההכרה האנושית, שכן החסר הוא בדיוק מה שיוצר עם הקיים את תמונת השלם.

 

האמירות המופשטות-לכאורה האלו אינן באמת כאלו. כשמתבוננים בפרטים הקטנים של היומיום, בפרטים של מערכות היחסים למיניהן, בכמיהות הנפשיות להגיע /להשיג /לכבוש / לדעת… - אז שוב ושוב נוכחים שזה לא קורה, אבל לא משום שאנו ״פגומים״ אלא משום שיש חכמה - שאינה קלה לעיכול לנפש האנושית בהכרתה הרגילה - שהיא חכמת הבריאה המתפתחת, חכמת ההתפתחות והתנועה.

חכמה זו לא יכולה לדור בקנה אחד עם מושלמות.

 

כמה פשוט - ככה קשה לעיכול.

 

המעבר מן העמדה הנפשית הכמהה למושלמות שאינה-קיימת אל עמדה תודעתית תואמת-מציאות שבה הכל מתפתח ונע תדיר, מחייבת את המעורבות שלנו - בני האנוש - בתהליך החשיבה הער התומך והשותף של המעבר בין העמדות האלו, שוב ושוב ושוב.

 

נחזור לזרועות של ונוס ממילו - כמה מושלמת היא באי-שלמותה.   האם יופיו של הפסל נפגם בשל הזרועות החסרות? כנראה שלא בהכרח.  יתכן שבדיוק ונוס המושלמת-לכאורה, אלת-היופי האולטימטיבית, באה להזכיר לנו - באוצרות הארכיאולוגיה - כי השלם כולל בתוכו את החסר, וכי זו התנועה השלמה של הבריאה.

 

***

 

"האדם הצעיר שואף לחדש באמצעות מחאה והוא אינו יכול אחרת. בפאזה השלישית של החיים, אחרי גיל ארבעים, האינדיבידואל מחפש אחר חידוש בהסקת מסקנות מתוך… 'הקול הפנימי'.
האדם המפותח, היוצר, הוא ה'כופר' של הקול הפנימי ביחס לסביבתו. קול פנימי זה כבר השמיע את קולו (קודם לכן בחיים) במחאה נגד מה שבא לא מהעצמיות, אלא נתרם על ידי הסביבה התרבותית. רק מאוחר יותר יכול קול פנימי זה - קולו של ה'אני העילאי' - להתגלות באופן יצירתי, בביטחון שקט.
"


(מתוך הספר "אדם על הסף - אתגר ההתפתחות הפנימית" מאת ברנרד ליווכוט, בדולח הוצאה לאור, עמ' 26).

אכן, האדם הוא ישות מתפתחת תדיר. בכל נקודה בזמן הוא מביא בתהליך זה - אם יבחר בכך כאדם בוגר (ולא כילד!! שם הבחירה עדיין לא פעילה במלואה, אלא מתפתחת בהדרגה) - את התפתחות האני החופשי שלו נוכח אירועי חייו.

אין תחליף לכוח זה של האני.

 

ושוב, אין זה בהכרח פשוט.

 

**

 

העץ הגדל

אמר רבי אורי:

האדם דומה לעץ. רצונך לעמוד אצל עץ ולהביט בלי הרף איך הוא גדל וכמה כבר גדל?
לא תראה כלום.

אבל טפח אותו בכל זמן, חתוך את הפגום, הגן עליו מפני המזיקים, ויגדל בזמנו.

כך הוא האדם: אין צורך אלא להתגבר על המניעות, למען ישגה ויגיע לקומתו. אבל אין זה מן המידה לבדוק בכל שעה, כמה כבר נתרבה.

 

(מתוך הספר "אור הגנוז - סיפורי חסידים", בעריכת מרטין בובר, עמ' 309).

 

אכן, האדם מתפתח כל הזמן, כמו העץ; ולאדם ישנה גם החשיבה והבחירה האפשרית.

 

***

 

 

ברכות לחודש מבורך ומאיר פנים ולב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות בתכנים, במאמרים וביתר היצירות באתר זה שמורות ושייכות ליפעת אהרן. אין להעתיקם או להשתמש בהם בדרך אחרת אלא לאחר קבלת אישור בכתב.