יצירת קשר: 054-4598245
yifataharon10@gmail.com

ברוכים הבאים

אני, עד היום

ארגז הכלים

סדנאות, קבוצות לימוד ומפגשים אישיים

האמנות שלי

טור ראש חודש - ספר יצירה

שיר לראש חודש

הגיגים ומאמרים

מן התקשורת - שיחות, ראיונות ומאמרים

English

להצטרפות לרשימת התפוצה לחצו כאן

לארכיון לחץ כאן

מתנות

טור שיר ראש חודש חשון תשע"ט – 10.10.18

 

מַתְּנוֹת אֱלֹהִים

מאת: ג'ורג' הרברט (1593- 1633)

[מאנגלית*: אביגדור סלטון]

 

כְּּשֶאֱלֹהִים עָשָה לָרִאשוֹנָה אָדָם,

כּוֹס שֶל בְּרָכוֹת ניצבהֹ לְיָדוֹ שָׁם.

"הָבָה", הוּא אָמַר, "נִיצוק עָלַיו כָּל שֶׁנּוּכַל.

נִתֵּן לַשֶּׁפַע הַמְּפֻזָּר בָּעוֹלָם

לְהִתְרַכֵּז כְּדֵי חֹפֶן כָּף יָד אָדָם".

 

וְכָךְ פִּלֵּס לוֹ הַכֹּחַ דֶּרֶךְ רִאשׁוֹן.

אַחֲרָיו הַיופִי זָרַם וְאַחֲרָיו-

 תְּבוּנָה כָּבוֹד וְהַנָּאָה.

 

וכשֶׁכִּמְעַט הַכֹּל הַחוּצָה יָצָא,

עָשָׂה אֱלֹהִים פֶּסֶק זְמָן

בּוֹ הִבְחִין, כִּי מִכְּלָל אוֹצָרוֹ,

בַּתַּחְתִּית - "הַמְּנוֹּחָה" נוֹתְרָה.

 

"שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה עָלַי",  הוּא אָמַר,

"לְהַעֲנִיק לְיִצּוּרִי אֶת הַיַּהֲלוֹם הַזֶּה גַּם,

הוּא עָלוּל לְהַעֲרִיץ אֶת מתנותיי וְלֹא אוֹתִי,

וְאֶת הַמְּנוֹּחָה בַּ'טֶּבַע' וְלֹא אֶת 'אֱלֹהֵי הַטֶּבַע',

וְכָךְ שְׁנֵיהֶם מַפְסִידִים יִהְיוּ".

 

"בְּרָם, אֶתֵּן לוֹ אֶת הַשְּׁאָר לְהַחְזִיק

אֲבָל בְּחוסֶר שֶׁקֶט מֵעִיק;

 שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר אַךְ מֻדְאָג,

שֶׁלְּפָחוֹת אִם לֹא יוֹבִיל אוֹתוֹ הַטּוּב

תַּשְׁלִיכֶנּוּ הַדְּאָגָה אֶל חֵיקִי".

*מצוי גם בספר: The Golden Treasury - by Oscar Williams ,1953, the new American Library.
וכן בקישור שלהלן -
https://www.poetryfoundation.org/poems/44370/the-pulley

 

***

 

חוסר השקט, הדאגה, החסר המתמיד... השיר הזה שב ומזכיר כי כך בנוי האדם – בחסר מתמיד; לכאורה, אף פעם לא מסופק.

לכאורה, וגם לא לכאורה.

ההתמודדות הזו עם החסר הזה, שלפעמים בנפש נחווה כתהום עמוקה, כשהיא מתרחשת – היא ממש לא 'לכאורה'. היא אמיתית לגמרי.

ולמה בכל זאת גם 'לכאורה'?

משום שהחסר הזה הוא מעין מנוע התפתחותי הטבוע באדם מעצם היותו אדם.

החסר המוטבע הזה – לאו טעות הוא – שהרי בלעדיו אין את התנועה למעלה.

אפשר לחוות אותו כאומללות מתמשכת, ככאב בלתי פוסק ואף בלתי צודק, אפילו כעוול. אכן, זה מובן. ועם זאת, השיר מבקש לרמז לכיוון נוסף, לחירות האדם.

*

השיר מספר על האל שברא את האדם ונתן לו טוב, כל טוב:             
תחילה כוח, עוצמה פנימית למעשים ולחיים;        
אחר כך יופי, במישורים השונים, בחוץ ובפנים, תכונות יפות וגם פנים יפות;           
לאחר מכן נתן לו את התבונה, יכולת חשיבה שיש לאדם, ברמה כזו או אחרת, כממשית או כפוטנציאל מתמשך;
גם את הכבוד העניק האל, הכבוד האנושי לכל אדם, באשר הוא אדם, על אף ההבדלים הקיימים בין אדם לאדם;
וגם את ההנאה, העונג, אותה יכולת ליהנות מעולם החושים המגוון והמלא.

ואז הוא רואה שהגיע הזמן לתת לאדם גם את המנוחה, את אותה תחושת וודאות שקטה, נינוחה, המקום בו אפשר לישון בשקט, לישון במובן של... להירדם. לישון שינה עמוקה, עמוקה... לנוח בעמקי תודעתו, ללא תנועה וללא תזוזה; לנוח בכל מה שמוכר, בכל מה שידוע, בכל מה שניתן להיאחז בו.            

ובעיקר - להירדם אל תוך כל אותם היפוכים של המתנות הנ"ל –

להירדם אל תוך הכוח המנצל, ולא זה הבונה;

להירדם אל תוך היופי העקר, השיטחי, במובן של שיכחת הפנימיות, האדרת החומר על פני התמונה השלמה של מקור החומר;

להירדם אל תוך התבונה כמייצרת מעשים של הרס; הרבה תבונה נדרשת כדי לעשות מעשי הרס, ולבנות את הכלים והטכנולוגיות שישרתו אותה;

להירדם אל תוך הכבוד בצידו המתנשא, היהיר, הגאה, המבטל – גם בשם רעיונות ותפיסות 'גבוהים';

להירדם אל תוך ההנאה והעונג החושיים, לשכוח את ההנאה הנוספת, שמקורה אינו בחושים.

 

מה עושים למול הירדמות זו, למול שינה עמוקה זו?

מביאים את חוסר השקט, את הדאגה, את החרדה, את אי-הוודאות.

לכן נתן האל לאדם גם את הדאגה, לפי השיר. על מנת שזה יוכל לחזור לחיק האל, בזכות אותה דאגה, לנוח בחיקו של הנצחי.

 

אלא ש....האם הצליח לה, לאלוהות? האם הצליחה להשיב את האדם אל חיקה בזכות הדאגה, כששוכח האדם את הטוב?

איני בטוחה.      
דאגה, חוסר השקט, אינם יכולים למלא את מקומה של הכרת-הטוב הבאה מתודעה עצמאית בוחרת של אדם הרוצה להתאמץ להכיר בטוב.   
           
נהפוך הוא – חוסר השקט והדאגה יכולים אף הם להתהפך: להשכיח את האדם מעצמו, מן הדרך שלו ומן המשימה האישית ההתפתחותית שלו; לגרום לו, למשל, לפנות לחיים של אחרים כדי לדעת מה קורה איתם במקום עם עצמו, לחטט בחייהם, להזין עצמו מן החוויות (בעיקר ה'עסיסיות') שלהם, תחת התמודדות עם קשייו שלו, ומה שעלול לבלבל כאן הוא שזה נעשה מתוך...דאגה לאחר כשהמניע הוא בעצם הימנעות-עצמית; או יכול האדם להשקיע תודעתו באמצעים אחרים שמטרתם להשקיט את החסר שבו, לנצל אחרים לצרכיו, לחפש קיצורי דרך – כך שבמקום להשיבו אל חיק האל, החסר זורק אותו אל 'חיק' הפוך לגמרי.        

במילים אחרות – החסר, חוסר השקט, יכולים להביא בלי-משים וכהרף-עין לסיפוק-אישי גרידא.

 

*
כדי להכיר בכך שהאדם הוא ברוא-בצלם, וכך גם זולתו (כל זולת – מה שעושה את זה מאתגר במיוחד...), וכי כל אדם הוא חלק בלתי נפרד בתוך תנועה שלמה של בריאה מתמשכת – למען כל אלו נדרשת גם נדרש מאמץ מתמשך ובלתי-נלאה להכרת הטוב הראשוני, בפעולת האלוהות המחפשת להיטיב, ולא די בדאגה או בחוסר השקט כשלעצמם.     

חוסר השקט והדאגה יכולים להיות רק המעוררים, היתוש הזה המזמזם לך באוזן כשאתה ישן, ומעיר אותך, כשאתה ממשיך להתעקש להמשיך לישון; המעוררים אותך לקום ולקרוא לאלוהיך, כמו שמתבקש לעשות יונה הנביא, ולהיזכר במקור הראשוני של הקיום, הטוב כשלעצמו, ושבצדק שכחת אותו – כי אתה חווה שהוא התכסה, התכסה בכל כך הרבה שכבות, כדי שתתעורר שוב ותחפשו מתוך עצמך, בתהליך צמיחת-תודעה אינסופי.

*

 

כוס הברכות של הבריאה עודנה שם, משפיעה על האדם את הטוב ואת הרע בערבוביה, ועליו לברור בהם ומתוכם את הניצוצות המוחבאים, כדי לקום ולעמוד חזרה איתן אל בחירתו, אל החירות, אל מקורותיו ה'אדמיים', העל-ארציים.

 


ומילה לכבוד סיום שנת היובל שלי
J

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, י').

 

*

ברכות לחודש של שמחה J

 

כל הזכויות בתכנים, במאמרים וביתר היצירות באתר זה שמורות ושייכות ליפעת אהרן. אין להעתיקם או להשתמש בהם בדרך אחרת אלא לאחר קבלת אישור בכתב.