ברוך בואך הסתיו, ברוך בואך תשפ״ג

שנה עברית חדשה בפתח.

הברכות שאנו מברכים ומבורכים לכל עבר ״שתהיה שנה טובה... ״ ועוד שמות תואר לשנה הקרבה. אני שותפה לברכות האלו, מביעה אותן ומקבלת אותן, אך מרגישה שוב ושוב את הקול הפנימי אומר: ומה איתך? מה את תעשי עם השנה? כי מה שהיא תהיה - היא תהיה, אבל את, מה איתך?

אכן, ״אני״.

׳אני׳ - לא במובן הצר של ׳להיטיב עמי ועמי בלבד׳, אלא במובן רחב יותר, במובן של הקשר ביני לבין הזולת, וביני לבין העולם. הקשר הזה, על שני פניו אלו, מתקיים - ולא משנה כמה סיפורים אספר לעצמי על ׳אני יכולה לבד׳ או ׳אני לא צריכה אף אחד׳ או ׳איני מבינה דבר בטבע׳. הקשרים האלו מתקיימים מעצם הווייתם האובייקטיבית.

ועדיין, ה׳אני׳ שלי מתקיים גם הוא, פעיל פה, מחפש את נתיבו - לגלות אותו וליצור אותו, בו זמנית. אני גם מגלה את נתיבי, וגם יוצרת אותו, ואולי לא, אבל את זאת איני יודעת עדיין בוודאות. אני עדה לפעילות שלי, בין אם אני מגלה/חושפת אותה, ובין אם אני יוצרת אותה.

אז השאלה של ״מה אני אעשה עם השנה״ מפנה את המבט ואת האחריות אליי, לפתחי.

ובאחריות הזו עולות כל התמונות המבקשות אותה: מערכות היחסים הקרובות יותר והקרובות פחות, איתור ומימוש רצונות עמוקים ואף חבויים (להבדיל מרצונות אחרים), שימת לב מורחבת בנקודות העיוורון שלי, החיפוש אחר נקודות חיבור בתוך קונפליקטים מפצלים, ועוד ״אחריויות״ למיניהן - אשר מהן אני צומחת, ואולי גם מצמיחה. אני חווה גם את העייפות בצד השאלה של ״מה אעשה עם השנה״, או של ״האחריות שלי על כל אלה״; ואני מכבדת את העייפות הזו, ככל יכולתי, כי אני מבינה שהיא מבקשת את האתנחתא, וגם הפאוזה הזו היא חלק מהדרך של השנה, ובכלל.

אני חווה את אי-הידיעה של מה אני אעשה עם השנה; איך אדע מה פשר ׳טובה׳? הרי טוב ורע משמשים בערבוביה, מה שנראה טוב עלול בעצם להיות די רע, ומה שנראה רע לא-אחת מתגלה כטוב ממשי.

העבודה התודעתית, חקר פנימי, התנועה ביני ובין הזולת ובין העולם, התנועה בשילוש הזה - כל אלו הם מעין סימני הדרכה, עמוד אש ועמוד ענן, שאדם מוזמן לעשות את מיטב מאמציו, לא יותר ולא פחות, על מנת להיעזר בהם.

פחות לתת לאימפולסים רגעיים לפעול, להחלטות מהירות; ומן הצד השני - גם לא למשוך את הזמן יתר על המידה, אם אפשר.

בין לבין.

התנועה שבין לבין, שיוצרת את הדרך.

*

לשנות

העניין הזה, של ״שנה״ מלשון ׳חזרתיות׳, ו״שנה״ מלשון ׳שינוי׳ - מרתק. כי זה נראה לגמרי סותר. איך משהו שחוזר על עצמו יכול להיות גם שונה?

הרמב״ם מדבר על זמן מעגלי ועל זמן לינארי. בתמצית, הכוונה היא שבתודעה ה׳רגילה׳ שלנו אנו חיים את הזמן הלינארי. בתודעה רחבה יותר, הזמן המעגלי משמעו שלאדם יש אפשרות להיכנס למעין מנהרת זמן, לחזור בתודעתו לזכרונות ולסיטואציות שהוא חווה, ולחוות אותם ממקום חדש. המעגל הוא גם השינוי.

זהו סוד שבאופן שכלתני לא פשוט לתפסו. לכן אחת ההכוונות היא, בין היתר, להתאמנות בהחייאת זיכרונות-עבר, כאילו הם מתרחשים בהווה, ושם מתרחש משהו שהוא מעבר למילים, הנפש מתרחבת וחווה את הדברים ממקום חדש.

זוהי יכולת שניתנה לאדם, ורק לו. זוהי יכולת מודעת שניתן להתאמן בה ולהרחיב את הנפש.

וזה מזכיר לי סיפור חסידי המכוון אל החיבור בין זמן העבר וזמן ההווה - ורצוי לקראו לא דרך ה׳משקפיים׳ היהודיים דווקא, אלא כמשל של התודעה האנושית: ״אמר הרבי מאפטא: חייב אדם מישראל לראות את עצמו כאילו הוא עומד בהר סיני לקבל את התורה. כי אדם יש לו עבר ועתיד, לא כן הקדוש ברוך הוא: בכל יום הוא נותן את התורה.״

במילים אחרות - תודעה אנושית ערה (״אדם מישראל״) באשר היא - עם כוונה נכונה היא נותרת פתוחה לראות אמת מתהווה חדשה בכל יום (״הקדוש ברוך הוא נותן את התורה בכל יום״), ואף בכל רגע. כשאנו מתירים לעצמנו להישאר ״לא יודעים״ למול קולות ״יודעים״ שונים שעולים בנו, כל מישורי הזמן מתחברים ופרספקטיבת ההסתכלות מתרחבת לזוויות רבות מאוד, גם לגבי סיטואציות פוגעניות שחווינו, בין כפוגעים ובין כנפגעים, ומתוך מישור תודעתי חדש אנו מרחיבים את דעתנו לגביהן.

שנדע, איש איש ואישה אישה, לעשות את השנה מיטיבה, מרפאת ומצמחת.