״חשבון נפש״ - שמזוהה עם תחילת השנה היהודית שאנו בתוך חגיה כעת - זו פעילות שאותה, בל נשכח, עושה כמובן המודעות של האדם שביכולתה להתבונן על הנפש מבחוץ - והוא מתאים למחשבות בשאלת הציר שבין התעלמות מפצעי עבר שלנו - מצד אחד, לבין שקיעה חוזרת ונשנית בהם ובתוכם - מן הצד השני.
אז הטור הזה מכוון לכל מי שמתעניין בנושא של שני קצוות אלו, וגם למי שעובד בדרך טיפולית/אחרת עם בני אנוש אחרים.
אין אדם שאין לו כאב פנימי בנפש, פצע, או בלשון שהפכה רווחת בעשרות השנים האחרונות ״טראומה״. אמנם יש לכך הגדרה ׳רשמית׳, למילה ׳טראומה׳ בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה (וגם ברפואה של הגוף הפיזי), אך אני שמה לב שהמושג הזה כבר הפך למעין ״מושג-סל״ כזה, שכולל כל דבר שמסב או הסב לנו כאב, כל אירוע/זיכרון כזה בחיים.
כך או כך, ולא משנה ההגדרה המושגית של המילה, כולנו נושאים קושי וכאב פנימיים מאירועים שונים של החיים. חלקם זכורים יותר, חלקם פחות; חלקם זכורים כעוצמתיים יותר, ואחרים כמשהו שקרה, הכאיב ועבר.
מורכבות
הרבה ואריאציות יש לזה בנפשנו.
יש רמות תודעה שונות ביחס לפצעים שלנו והתייחסויות שונות; יש כאלו עם רצון לחקור את הפצע, יש כאלו עם העדפה לא להתעסק בזה בכלל, לסגור ולנעול זאת וטוב שלא ייצא לעולם עוד; יש כאלו שמוכנים לגעת בזה עד רמה מסוימת ודי בכך, ויש מי שאפילו לא מודע לאפשרות שגם בנפש - ולא רק בגוף הפיזי - יש פצעים. זה אפילו לא נכנס לטרמינולוגיה הפנימית והשפתית שלו/שלה.
סעיפים אפשריים
אז מה אנו יודעים על פצע/טראומה, במובן הנגיש שלהם?
- שמדובר על משהו המגיע מן העבר
- שזה כאב, לפעמים מאוד;
- שהיתה שם פגיעה כלשהי, ביני לביני, בני לבין אדם אחר, גם אדם קרוב, מהמשפחה או לא מהמשפחה, מבית הספר, מחברים, עובר-אורח
- שהפגיעה הזו יכולה גם להיות מגבלה (פיזית, רגשית וכדומה) שמאוד משפיעה ומכאיבה
- שאם אני זוכרת את זה, ושאם מתלווים לזה עדיין רגשות פעילים כשאני זוכרת את זה - סימן שמשהו מזה עדיין חי בתוכי
- שאם אני מיד רוצה לסגור את זה ב״אני לא רוצה להיזכר בזה, אני לא רוצה לדבר על זה, זה לא משנה כבר״ וכדומה, אזי זה גם כן יכול להיות סימן לכך שמשהו מזה עדיין חי בתוכי
- שלפעמים הכאב הוא לא רק בזה שנפגעתי, הגם שזה יותר שכיח, אלא גם בזה שפגעתי
- שכתוצאה מכך יש אפשרות שזה גורם לי היום לתגובתיות לא נעימה, לא לי ולא לאחרים, באירועים שנחווים בפנימיות שלי (ולאו דווקא במודע שלי) כדומים לאירוע ההוא.
- שאין לי מושג עמוק למה כך התרחש.
- שאין לי מושג מה לעשות עם זה, וזה יוצר חוסר אונים ממשי.
- שאין לי מושג איך להפיק מכך משהו שתורם להתפתחות התודעתית שלי.
וזו רק רשימה חלקית.
שלושת הסעיפים האחרונים שציינתי יכולים להתרחש בתוכנו רק מתוך מודעות רחבה יותר, לא מתוך זו השקועה עמוק בתוך הכאב ביודעין או שלא ביודעין ושמאפיינת את הסעיפים הקודמים שציינתי; שלושת הסעיפים האחרונים האלו הם כבר פרי של שלב חדש אפשרי בהתייחסות שלי למה שארע.
אבל: אי אפשר לדלג על כל הסעיפים הקודמים. אי-אפשר, לא צריך וגם לא רצוי.
להתעלם או לשקוע
התנועה הזו, בין הצלילה לחקירת הפצע והטראומה, ובין להיעמד שוב על הרגליים עם תובנות וכוחות מחודשים, כוללת מנעד שלם ורחב שמבקש עבודה פנימית מאומצת.
אני שמה לב ששני הקצוות האלו, זה של התעלמות ממה שהיה (״אין טעם״) וזה של שקיעה בתוך מה שהיה (״קרה לי כך וכך״, שוב ושוב) - מאוד רווחים בעשרות השנים האחרונות; יש נטייה מובהקת להתעלם מהכאבים, בייחוד כשהעולם החיצון מביא עוד ועוד כאב, כפי שאנו עדים לכך בזמנים הנוכחיים; ויש גם נטייה מובהקת לשקוע עמוק בתוך כאבי-עבר, לנתח אותם שוב ושוב, לצעוק אותם (בפנים ו/או בחוץ) שוב ושוב, וכך הופכים עבדים לפצעים, עבדים לטראומה.
אז אמנם אנו בחגי הסתיו, ולא בפסח, אבל העבדות קיימת. והיא די מעייפת.
מאז חשיפתו של תת-המודע על ידי פרויד בסוף המאה ה-19, הפך בהדרגה העיסוק בפצע ובטראומות למאוד שכיח, עד כדי קושי להרפות ממנו. וכך, ממצב של אי-מודעות מוחלטת, נסלל ערוץ לתוך יתר-מודעות, ולעיתים אפשר ללכת לאיבוד בין שני אלו.
אין חולק על החשיבות של הכניסה פנימה.
השאלה היא שאלה של איזון ומידה.
כוח חדש - מימד רוחי
מה שנדרש הוא כוח חדש, שאותו - כך הבנתי לאחר שנים של חקירה אישית - ניתן למצוא במימד הרוחי של האדם, בכוחות התודעה שלו שהפכו צל לצלם, לצלם האל.
הכרה ותרגול והתאמנות בהתמרה (טרנספורמציה) זו אינם קורים ברגע; יש הרבה ׳נפילות׳ חזרה אחורה, לתוך הכאב, יש הרבה ׳נפילות׳ לנטייה להתעלם ממנו, ואין כאן דרך פשוטה בשום פנים ואופן. מי שמחפש קיצורי דרך - זה בדיוק ההיפך ממה שהטור הזה עוסק בו.
אך לב העניין הוא - יש דרך, והיא קשורה בידע-אדם רוחי; ובלעדיו הקיום הולך ונעשה קשה יותר.
להכרת הקורסים המבקשים לפתוח בפניכם ידע-אדם-רוחי זה - מוזמנות/ים ללחוץ על הקישור כאן. יש קורסים הפונים לקהל הרחב בת״א ובהוד השרון, ויש קורס הפונה לאנשי טיפול בהוד השרון, כי גם בחדרי הטיפולים כיום מהדהדת קריאה עמוקה למטפלים, נסתרת או גלויה, לצאת משיטות-עבר, ולהכניס למרחב הטיפולי את הרובד הרוחי כמימד ריפוי בעל משמעות שאין לה שיעור.
בתמונה - האור נכנס דרך פתח צר ואז מתרחב (לידה).
Comments