על הבדידות - לפרשת נח

בדידות - פוסט של שבת לפרשת נח והמבול החדש שאנו בתוכו

״הרחק היער הרחק האופק ביניהם מרחב שדה בכפור. בדידותי קרובה, ממש סמוכה, לצידי מתחת לשמיכה.״

(אווה קילפי, הפרפר חוצה את הכביש, עמ' 33).

***

הבדידות זועקת מכל מקום, בדידותי, בדידותך, בדידותנו, בדידותם.

באנגליה הקימו את המשרד לענייני בדידות עוד לפני סיפורי-הקורונה, והנה הגיעו גם הסיפורים האלו, שאינם אלא מבול חדש ככל הנראה, ותרמו תרומתם להעצמת חוויית הבדידות העמוקה של הנפש האנושית.

*

פרשת השבוע היא פרשת נח. שתי תמונות בדידות יש בפרשה זו. האחת - נח בונה תיבה ומבודד את משפחתו ואת עצמו מן העולם, בבחינת גרעין שעליו להיטהר מכל הזיהום שמסביבו, הזרע לדורות הבאים, ואז יבוא המבול המטהר, וזה יאפשר לזרע לצמוח מחדש; במקרה הזה – הזרע האנושי. יש פרשנויות הגורסות כי נח ציית באופן עיוור לציווי האלוהי לבנות תיבה למשפחתו בלבד, ולא התווכח עם אלוהים שהודיע לו שהוא עומד להשמיד את כל היקום.

יש בזה משהו, גם כשקוראים את הפשט בלבד, נדמה כאילו יש פה פעולה אגוצנטרית של נח, ופעולה אגוצנטרית מטבעה קשורה בבדידות; מצד שני, עולה בי מחשבה כמה לא נוח היה לו לנח לבודד עצמו באופן כזה מכל האנושות, הוא אולי אפילו ציית מתוך פחד מצמית, מתוך ריצוי, ולא עצר לשאול את עצמו מה הוא באמת מרגיש, וכמה בודד הוא; נח לא מדבר, לא אומר מילה אחת לכל אורך הדרך! למרות שהוא בונה תיבה (תיבה בבחינת "מילה"), הוא רק עושה ועושה ועושה, בלי לומר מילה; הפעם הראשונה שנח מדבר בפרשה היא רק לקראת הסוף, באינסידנט קשה עם בנו; נראה שאינסידנט זה מעורר אותו לעצמו, להבעת דעה עצמאית משלו לראשונה.

*

ובעצם, הוא צריך לנוח מכל מה שהוא מכיר. בדיוק כמו מה שאנו עדים לו כעת בעולם המבקש לנוח ולהניח את כל מה שהוא מכיר, את כל המבנים הישנים והתודעות הקודמות, ולפתוח פתח ליונה, למהות חדשה.

*

תמונת הבדידות השנייה בפרשה היא הפיסקה האחרונה העוסקת במגדל בבל. מה קורה כשאדם מדבר עם אחר והם לא מבינים זה את שפתו של זה? זוהי חווית חוסר אונים, ניתוק, אלם. האם זו לא מציאות שאנו מכירים גם כאשר השפה היא אותה שפה? חוויה שהאחר לא מבין אותי ולא רואה אותי וחוויה שאני לא מבין את האחר הן חוויות מוכרות יומיומית.

*

אני מניחה שיש מצבים בחיים שבהם חובה עלינו להשיל מעלינו בנחישות את כל המזהמים למיניהם כמו שנח עושה כשהוא בונה את התיבה ומבודד את עצמו ומשפחתו; אבל יש הרבה יותר מצבים בהם ההשלה הזו מתעתעת ומביאה לכך שזורקים את התינוק עם המים, ללא השאלה מהו העיקר ומהו הטפל, ואחת התוצאות של זה היא בדידותנו.

*

כשאווה קילפי כותבת בשיר הנפלא שלה, שבדידותה סמוכה אליה, מתחת לשמיכה, היא צופה בבדידותה, רואה אותו, ונותנת לה מקום. וכשהיא חולקת את התחושות האלו בשיר שיוצא לאור, ואפילו בעצם הכתיבה של השיר, אני חושבת שהיא בעצם מאשרת ומודה ומכירה בעובדה הפשוטה: שהיא חלק מהרשת הגדולה, כאילו היא אומרת: אני חלק מכם ולכן גם את חוויית הבדידות שלי אני חולקת איתכם. ומה אעשה איתה אם לא יהיה לי עם מי לחלוק בה?

וכך גם יש משהו מזה בכל אחת ואחד מאיתנו.

*

גם בימי סיפורי-קורונה, שאינם אלא המבול החדש. ואף ביתר שאת.