ילדים נותנים אמון, מטבעם.
מעצם מהותו, תינוק או פעוט לא יכול, תודה לאלים, שלא לתת אמון.
רואים זאת בכל הווייתו המתמסרת, המחפשת, הכמהה - בעיניים, בגוף הפיזי, במחוות.
ואז, בהדרגה, החיים קורים...
ובהדרגה, מתחיל האמון הזה להיסדק.
במציאות האנושית כיום, מאז המאה ה- 20 ביתר שאת, בה התרחשו מלחמות העולם הקשות, חלחלו סדקים אלו לכל אדם, בין במודע ובין בלא-מודע - לא רק דרך ההתרחשויות הגלובליות האלו, אלא גם בחיים האישיים; שהרי לא באמת ניתן להפריד בין הכללי לאישי בצורה הרמטית.
סדיקת האמון הזו היא גם חלק ממבנה האדם, וזה בא לידי ביטוי בפסוק ״יצר לב האדם רע מנעוריו״ (בראשית, ח, כא) - ״מנעוריו״, ולא מראשית הווייתו. כלומר, משהו מתרחש בתהליך ההתפתחות (ולאורך מאות ואלפי שנים של התפתחות אנושית) - משהו שחייב להתרחש, ובו האדם ואמונו המוחלט בעולם, איתו התחיל את חייו באופן לא מודע - שגורם לכך שנכנס ׳גורם׳ נוסף לתודעתו, ומערער את אמונו.
מכאן ואילך יוזמן האדם, בהדרגה שוב, לבנות מחדש - על בסיס כוחותיו-הוא - את אמונו בעולם ודייריו השונים והמגוונים, אם יבחר בכך. לא מדובר בתהליך פשוט בשום צורה, הוא עובר דרך קיקלופים ומפלצות, כפי שכותב המשורר הנפלא קוואפיס ב׳איתאקה׳, זהו ״מסע הגיבור/ה״ במהלכו רוכש האדם כוחות התגברות, התפתחות והתרחבות.
השפה העברית העשירה והחידתית נושאת גם כאן את השרש א.מ.ן בצורות שונות: אמון, התאמנות, אמונה, אומנה, מיאון (סירוב). אפשר להתעמק בכל אחת מאלו, למשל, ואז לנסות להכיר את הקשר בין כולן, קשר ישיר או מהופך.
בסיפור ״בלהט סוד״ מביא סטפן צוויג את סיפורו של אדגר, ילד צעיר, היוצא לנפוש עם אמו.
לא אביא כאן את פרטי הסיפור כדי לא לקלקל, אלא ציטוט שיש בו כדי לתאר, לדעתי בצורה ייחודית ומרגשת, את התהליך הזה של הקשר עם נושא האמון. כאמור, כדי לא לקלקל אמנע מלהרחיב בפרטים על הסיפור עצמו. צווייג מביא כאן באופן שאולי לא מיד קולטים את התהליך של התבגרות והתפכחות מן התודעה הראשונית של הילדות אל התודעה הבוגרת והמפוכחת-משהו, מוגשמת בעולם הארצי מתוך עולם הילדות החלומי, אותו הוא מכנה ׳שיקרי׳; כדאי לקרוא את הסיפור עצמו כדי להבין מדוע הוא בונה זאת כך, בצורה פרדוקסלית, המהפכת בין אמת ובין שקר, בין מציאותי ובין דמיוני, ועוד.
אדגר הביט כל אותו זמן רק באמו. נדמה לו שמשהו נצנץ בעיניה. או שמא היו אלה רק השתקפויותיהן של הלהבות? לא, נצנץ שם משהו לח ומאיר... שלחו אותו עתה למיטה, אבל הוא לא הצטער שהם עזבו אותו לבדו. שהרי היה לו כל כך הרבה על מה לחשוב, וזה היה כל כך עשיר ומגוון... בחוץ רשרשו בחשכה העצים בלילה האפל, אבל הוא לא ידע עוד פחד. הוא איבד את כל חוסר הסבלנות לחיים, מרגע שהבין עד כמה עשירים הם. היה זה כאילו היום ראה אותם בפעם הראשונה במערומיהם, לא עוד מוסווים באלפי השקרים של הילדות, אלא בכל יופיים התאוותני המסוכן... חיים שלמים ממתינים לו לחשוף את סודם. מושג ראשון על רבגוניותם של החיים כבש אותו. בפעם הראשונה האמין שהבין את ההוויה האנושית, שהם זקוקים זה לזה, אפילו כשנראה שהם עוינים... הוא לא יכול לחשוב על משהו או מישהו בשנאה, הוא לא הצטער על שום דבר.. (״בלהט סוד״, סטפן צווייג, ספריית פועלים-סיפורת, עמ׳ 105).
האם הילדות היא מקסם-שווא? או שמא היא הרמז לאדם הבוגר להזכירו את דבר האמת שהלכה לאיבוד ושעליו למצאה מחדש בכוחות-ליבו? האם העולם המפוכח הוא העולם האמיתי, ובמה? היכן מפעמת רוח האדם, אם בכלל? אלו שאלות בסיסיות העולות לדעתי מתוך סיפור לכאורה-פשוט.
אמון הוא מתנת האלוהות לאדם. לא אחת משולה האלוהות כמי שנושאת את האדם כפי שנושאת אומנת את התינוק. האלוהות במובן של המהות הרוחית הקשורה באדם, בכל אדם, לעיתים מכונה כ״אני גבוה״, האומנת את ה״אני הצר״, האני הגשמי שבאדם.
אותה מהות רוחנית היא מהות מיטיבה, סולחת, אומנת, נושאת, מזינה ותומכת את האדם - איך יודעים זאת? לא קל לדעת זאת מבפנים. צריך להתאמץ על כך.. להכיר בחיבורים הקיימים בחיים שלנו, חיבורים של קיום וקשר; קשר וקיום עם בני אנוש אחרים (כזה או אחר, זה כבר תלוי בגורמים נוספים) קשר עם העצים והשמיים והים, קשר עם האדמה ופירותיה, ועוד. אלא שהתודעה הנוכחית היומיומית ה׳רגילה׳ שלנו אינה חשה בחיבור זה. לכן, חיבור זה הוא פרי של מאמץ רצוני וחופשי מצד האדם, ובכך הוא מתפתח מתודעת התינוק של תחילת חייו, ההתמסרות הלא-מודעת, אל תודעה ובה ההתמסרות הינה מודעת ונובעת מתוכו-הוא.
החל משנת 2020, ובעיקר מאז אוקטובר 2023, נושא האמון נסדק עוד יותר - מה קורה פה ובעולם? מה מחוללים בני האדם בתחומים השונים שבהם יש להם (כביכול) שליטה? האם הם מיטיבים, האם הם מבקשים רק להצטייר כמיטיבים? מה קורה פה? מה קרה כאן באוקטובר 2023? איך זה קרה?
האמון נשבר ברבדים עמוקים יותר. השאלות קיימות, ועצם קיומן מעיד על כך.
איננו יודעים, אנו יכולים רק להרגיש את הכאב העמוק העולה מתוך השאלות. אולי זה לא חדש, אולי התעתוע הזה והשאלה במי ובמה להאמין היו קיימים גם לפני 100 שנה - ונראה שאכן כן; שאלות יש, תשובות אין, והתשובות למצב המתרחש בעולם לא יגיעו מהתודעה הרגילה שלנו, כי עוצמתם ונסתרותם גם הן מגיעות ממקום שמצטייר רחוק הרבה יותר מהתודעה הרגילה שלנו.
ועדיין, לגבינו-אנו, בני האנוש ביומיום שלנו, הלכאורה ׳פשוט׳, מהי העמדה שאנו נוקטים במציאות הזו, מה המעשים שלנו במציאות הזו?
זהו לדעתי ה״בחדרי חדרים״ של כל אדם עם עצמה/עצמו. ואחר כך איך יוצאים לעולם עם מה שבדקנו וביררנו בתוכנו, איך יוצאים לפגוש את הזולת שחי איתי בבית, את השכן?
מה עליי לעשות כדי לבנות אמון? זו שאלה אישית וזו שאלה של עבודה פנימית חופשית. אין פירושה עיוורון לקושי ולאתגרים האנושיים והאחרים סביב או התעלמות מהם, פירושה הוא הנכונות לזהות את חוסר האמון שבי ולשאול - מה אעשה עמו בעוד 5 דקות, ובעוד שעה כשאצא לרחוב, ובכלל.
댓글