לפני שנים רבות שמעתי אמירה ש״הנפש היא מסובכת כל כך״. זה היה כמה שנים אחרי שבמס׳ אירועים מכוננים בשנות העשרים שלי הלכה ונבטה בי הכרה חדשה: ״האדם הוא ישות מתפתחת״ - מתפתחת תמיד.
איני יודעת מתי התחברו שתי התובנות האלו ביחד (ועוד כמה..), אולי בתהליך שאינו מודע בהכרח - אך הן הלכו וחשפו בפניי את מבנה האדם - הגוף הפיזי, הנפש המורכבת, והתודעה המתפתחת (הכוח הרוחי שבאדם של התהוות מתמדת).
כמובן שגם המבנה המשולש הזה הוא מרובד עד בלי קץ, אך הוא הבסיס האדמי, המאפיין את האדם בלבד.
בהדרגה, מאז ועד היום - ומן הסתם גם לעתיד - מתגלה עוד פסיק ועוד פסיקה במערכת היחסים המעניינת הזו בין התודעה ובין הנפש. הרי לא כך סתם הגיע המבנה הזה, שקיים רק באדם; הוא מבקש משהו מעצם היותו כזה.
מערכת היחסים הזו יכולה להיחוות כמאבק: הן מאבק ברובד הנפשי - שהוא, כאמור, מורכב, מסובך ומרובד; הייתי אומרת שהמבנה העיקרי של הנפש, על מנת לפשט מאוד את העניין, הוא של קצוות מנוגדים, קטבים; ובין קטבים יש התנגדות טבועה.
המאבק הפנים-נפשי הזה, שמראה את עצמו בעולם החיצון במערכות היחסים שלנו בצורות שונות ובעיקר בציר ״מלחמה-שלום״ (לא רק בין אומות, אלא בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אחרים, בינינו לבין הטבע, ועוד...) - הוא הכרחי והוא גם מעייף ומתיש, והוא מבלבל ומביא הרבה חוסר אונים.
ויש משהו שנדמה כמאבק אחר - בין התודעה ובין הנפש: הנפש רוצה וודאות וביטחון מוחלטים, ואילו התודעה היא מהות של התהוות מתמדת; כך יוצא ששני המישורים לכאורה סותרים זה את זה. גם זה עלול להיחוות כמאבק, גם כשלא יודעים את המבנה האדמי שהזכרתי.
להבנתי, יש בלבול בין שני סוגי המאבקים האלו. האופי של המאבק הנפשי שונה מאוד במהותו ממה שנחווה כמאבק בין התודעה לנפש; כי זה האחרון, בין התודעה לנפש, אינו באמת מאבק במהותו, הוא כוח של ריפוי, של התהוות, של התמרה. התודעה, מעצם היותה מתהווה, יכולה בהדרגה להפוך למעין ״מורה״ למבנה הנפשי הנאבק - בתהליכי העבודה הפנימית האדם יכול ללמוד בהדרגה, רק אם הוא חפץ בכך ובסבלנות אינסוף, להביא את כוחה המיוחד של התודעה, של הרוח שבו, כמשכין-שלום עבור הנפש הסוערת, שבהדרגה עשויה להפוך ״תלמידה״ טובה מאוד בזכותו :)
כאמור, זהו האינסוף, וזוהי ההכרה - שוב - שהדרך עצמה ותנועתה הן העניין, ולא ההישגים או תוצאות כלשהן (שבהם חפצה הנפש בכמיהה עזה ומובנת).
אנו צריכים גם את המאבק, הציר הקווי הנאבק, וגם את העיגול שמביאה תודעת הרוח אל תוך הקוויות הזו. קו ועיגול יש בעוד זויות והתבוננויות רבות, אך הפיכת המאבק הקווי לעיגול היא כשלעצמה עיגול גדול יותר; נדרש עיגול גדול כדי להפוך את הקו לעיגול. כן, זה מורכב, אך נדמה לי שבעת הזו במיוחד פיתוח ההכרה של שלושת הכוחות: של הקו, של העיגול ושל העיגול הגדול יותר עשויה לתת עוד סדק דרכו איזשהו אור יכול להיכנס בהדרגה.
והנה שני ציטוטים שאולי מבהירים במעט את ההבדל העצום בין היסוד הנפשי באדם ובין היסוד הרוחי שבו: הרב קוק -
"מרחבים מרחבים מרחבי אל איוותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס - מעל לכל אלה שטה היא ועפה ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל". ("שירת הרב", סיני י"ז, תש"ה)
פרקי אבות -
״הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה״. (פרקי אבות, פרק ב׳, משנה ד׳).
וכך, בתוך מציאות של עולם גשמי מאתגר מאוד מאוד, נעים אנו - בתקווה שנחפש זה את ידו של זה לשלבן יחד בתוך המסעות האלו.
שבת מבורכת ושקטה ובתפילה, לאור כאבי העולם המתגלים בפנינו בכל רגע.
Comments