שנאת חינם - יש דבר כזה? וגם: אל אחד, שני עמים, סוכר ו/או מלח

בלוח השנה העברי אנו מציינים היום את ט׳ באב.

וכולנו נתקלים, לא מעכשיו, במושג ״שנאת-חינם״. ועלה בדעתי להתעכב על המושג הזה, ששוב ושוב (ושוב) משתמשים בו כמו אכסיומה, כמו הנחה ברורה מאליה - כשבעצם לא בטוח שבאמת עוצרים לחשוב את המושג הזה.

אני רוצה להציע את נק׳ המבט הזו: שנאה היא כמעט אף פעם לא לחינם. היא (כמעט) תמיד מבוססת על דיעה שמוצגת כ׳מבוססת׳, על הצדקות וצידוקים, על הוכחות וטיעונים. כלומר, השנאה תמיד באה עם משהו, היא תלויה בדבר.

ואם היא תלויה בדבר - ויהא ה׳דבר׳ הזה אשר יהא (הצדקה, דיעה, טיעון, הוכחה, מעשה נפשע, פגיעה בדיבור או במעשה וכו׳, כאמור) - אזי היא לא יכולה להיות ׳לחינם׳.

****

מה כן יכול להיות חינמי?

אהבה.

רק אהבה יכולה להיות אהבת-חינם.

אהבה שאיננה אהבת-חינם, כלומר, כזו שאינה תלויה בדבר, איננה יכולה להיקרא ׳אהבה׳. כי טבעה ומהותה של אהבה הם כאלו המבוססים על חירות וחופש, כאלו שחצו את התהומות והולידו מהות בלתי-תלויה.

ובפירוש אין זה לא אומר שאין באהבה נפרדות-בריאה, כלומר, אינדיבידואליות חושבת ועצמאית שמתגברת על מכשולים וכוחות מפרידים ומבססת קשר שהופך את הכוחות המפרידים הללו - בתהליך טרנספורמטיבי ארוך מאוד וסיזיפי (שאינו מבוסס על ססמאות, על התניות וכו׳) - לכוחות מחברים.

אין הכוונה במס׳ שורות אלו הנכתבות כאן כדי להפחית מעומק האתגר, מעומק המשבר והתהום בהם אנו מצויים כבני אנוש (כאן, ובכל מקום בעולם בעת הזו), מעומק המפגש עם מציאות קשה שהיא מעבר למילים; העניין הוא קודם כל שימוש נדוש במושגים שלא נחקרו, שלא הותאמו דרך חשיבה ערה אל המציאות של הזמן הזה.

תפיסות ומבנים ישנים מתפרקים כעת, וחשוב לשים לב לזה; הכאב מפציע ופוצע ומציף, אנו חווים ועדים לכך שהמשבר הוא עצום, התהום פעורה ויש בה מפלצות, שדים מכל הסוגים, מחופשים בעיקר בתחפושות מפתות מאוד או מאיימות מאוד, ושני סוגי התחפושות האלו - מקפיאים ומשתקים הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית-לאומית-תרבותית-סוציאלית-מדינית-עולמית; זה עצום כי זה עצום ולא כי זה בא לייאש. זה ככה עכשיו.

אם אדם יודע שהוא בתהום, אולי הוא יחפש דרך לצאת. הוא לא יסתפק בלהגיד שזה תוצר של כך וכך וכך; הוא יחפש מעשה, פעולה כלשהם, אפילו במילימטר אחד של תנועה. או שלא.

אבל להישען על מושג ריק של ׳שנאת חינם׳ - בעיקר אם הוא נשען על רעיון של לפני 2500 (!!) או 2000 (!!) שנים ארוכות ומלאות ואינסופיות - זו אמירה שרוצה מאוד לעורר, אבל היא רוצה לעורר את האחר, לא את האדם עצמו. ובזה היא ממשיכה להפיץ... שנאה, לא?

שנאה היא על משהו, והיא לא חינמית, וזוהי התהום.

וכן, יש מעשים נפשעים באופן בלתי נתפס - והם מציפים רגשות קשים ביותר, באופן טבעי. השאלה היא אם אנו נשארים ברגשות מהסוג שלוקח אותנו לכדי שנאה. בשנאה יש משהו אחר. היא מוציאה מהאדם משהו אחר, מסוכן. ואנו מכירים זאת היטב.

אהבה היא חינמית, אבל היא דורשת סיזיפיות רצינית ועצומה אפילו במערכות היחסים הכי קרובות שלנו (חישבו על מערכות יחסים קרובות שלכם, חישבו על הדודה שלכם למשל בארוחת השישי האחרונה, כמה ביקורת עולה שם, אפילו בשקט, ביניכם לעצמכם, כשאף אחד לא שומע - ומקום שיש ביקורת, אין אהבה). שנאה היא לא חינמית, והיא גם לא סיזיפית, היא היום קלה מתמיד על השפתיים ובכל מקום.

מה עושים? קודם כל הכרה חדשה - נכונות להכיר במציאות הזו. לא להשתמש במושגים ריקים מתוכן, או כאלו הנשענים על רעיונות-מן-העבר; זו ההתאמנות שאני מבקשת גם לעצמי, גם אם היא קשה מאוד ומכשילה מאוד.

הכרה חדשה משמעה שהאדם עצמו יוצק תוכן - מתוך מודעות ערה וחוקרת - למילים, וכך הן הופכות להתנסות ממשית, ולא נשארות מושגים ריקים. ההתנסות היא החוויה שלנו, המשמעות היא מה שאנו נותנים לה. ואם אנו נותנים לחווייה שלנו משמעות שמבוססת על משהו ריק - אנו נשארים בתהום.

ואם אנו נותנים לחוויה שלנו לדבר בלי להלביש עליה מילים ריקות באוטומט - משהו חדש יכול להתגלות.

זה דורש התבוננות נוקבת על המחשבות שלנו.

זה יקח עוד זמן, הרבה זמן, להגיע לאהבת חינם, כי בדרך יש שנאות-לא-חינמיות שיש להתמודד עימן עמוק בפנים.

אבל גם זה ברור: אצל כל אדם יש את הכוחות להתמודדות הזו. לאט לאט, בסבלנות, כל אחת ואחד בדרך האישית והאמיצה.

***

ולסיום, טקסט שנתקלתי ובו ויש בו לדעתי הרבה חומר למחשבה-ערה-חוקרת-שואלת (ולא אוטומטית):

נניח ששני עמים מצויים במלחמה למרות העובדה שכל אחד מהם מכיר באל האחד; רק עם אחד משניהם יכול לנצח. המנצחים אומרים: האל שלנו נתן לנו את הניצחון. אם הצד השני היה זוכה בניצחון, הוא היה אומר את אותם הדברים. אולם אם אותו אל התיר לעם אחד לנצח ולשני להיות מובס, הרי אל זה בעצמו הובס. אם לתורכים ולנוצרים יש את אותו האל ושניהם מתפללים לאל האחד הזה שיביא להם ניצחון, הם מבקשים מאותו האל שיביס את עצמו. הנקודה האמיתית היא – שלא ניתן באמת לדבר על ישות רוחית אלוהית יחידה. גם בחיי היומיום הדבר קורה באותו האופן: מישהו רוצה שירד גשם ומתפלל לגשם… מישהו אחר רוצה שהשמש תזרח ומתפלל לכך בדיוק באותו היום. ובכן , הדבר אינו הגיוני! אם אנשים היו מבחינים בכך היתה בהירות רבה יותר בקשר לעניינים שכאלה, אולם הם אינם מבחינים בכך. בעניינים שברומו של עולם אנשים מועדים לעיתים למחשבות לא מְעֻבָּדוֹת... יש לשער שאף אחד לא ישים בקפה שלו מלח וסוכר בעת ובעונה אחת; הוא ישים את האחד או האחר, לא את שניהם.

(ר. שטיינר, 8.5.1924 - GA353).