לפני זמן מה נכחתי בשיחה של משפחה שבה הועלו אירועים מן העבר שהצריכו התמודדות רצינית מגיל צעיר עם פגיעות מילוליות ופיזיות. משום מה היתה הימנעות משימוש במילים ״אירועים כואבים״, כנראה משום שהמילה ״כאב״ לעיתים מעוררת חשש, ו/או משום שהתפיסה הרווחת היא ש״כאב זה לחלשים״ ולא ל״חזקים״. למרות שאף אחד לא עצר לבדוק מה באמת הכוונה ב״חלש״ ו״חזק״ ומתי בפעם האחרונה המושגים האלו התעדכנו.
בשלב מסוים התפתחה מעין ׳תחרות׳ חצי-מודעת או לא-מודעת בשאלה למי מבני המשפחה כאב יותר. כל אחד ניסה להראות שלו/לה כאב יותר מהאחרים (בני דודים, אחיינים, אחים וכו׳).
כשהבנתי שזה מה שקורה, לא היה הרבה מה לעשות עם זה, כי הכוח של הכאב וה׳תחרות׳ מתוך הכאב היה כל כך גדול, ולא היה טעם באותו הרגע להציע התבוננות מרוחקת יותר, מבחוץ, על המתרחש ועל הדינמיקה.
היה צריך לחכות עד יעבור-כאב.
מצבים כאלו הם בלתי-נמנעים מדי פעם, בעיקר כשבפצעים מן העבר הולם הדופק בצורה פעילה משום שלא נפתח מעולם או נפתח בצורה שטחית בלבד; כשיש רגישות רבה של אדם זה או אחר; כשההתעקשות להכיר בחיוניות שצמחה מן הקשיים ולהדגיש דווקא אותה היא חלשה; כשקשה להתרכז במבט קדימה שיצא מהצד השני של תעלת-הכאב; ועוד.
כל אלו הם תהליכים שלוקחים זמן, שבונים אותם בהדרגה, מקלפים שכבה אחר שכבה.
השאלה שעלתה מאחד מבני המשפחה לאחר זמן מה היתה שאלה של ״מה יכולתי לעשות אחרת, איזו תגובה אחרת הייתי מביא לו הייתי נאמן לעצמי באותם רגעים״.
זו שאלה מהותית והעיקר שבה הוא שאינה מגיעה מתוך ביקורת-עצמית אלא באמת מתוך שאלה שמכוונת ללמידה, להכרת החדש. מתוך עמדה כזו ניגשים לתגובתיות שבאה מן המקומות הצרים כמזמינה את השאלה הזו, כשנרגעים ויכולים רגע לנשום ולחזור לעצמנו: איך הייתי מגיב/ה אחרת.
עצם השאלה הזו היא שאלה שלוקחת לכיוון חדש, לכוחות חדשים שיכולים להפציע, וכשאלו מפציעים - נבראת מהות חדשה.
זה עשוי היה להביא את השיחה הנ״ל למקומות חדשים, מקומות של הקשבה, של פתיחות אחרת, של הכרת האחר דרך הכאבים שלו, אבל לא רק דרך הכאבים.
מה שמעורר תקווה הוא האפשרות שתמיד יש אפשרות.
שאלת התגובה החדשה עשויה להוביל לאופן חדש של השיחה הבאה.
דרמות
מישהי יקרה בסיטואציה אחרת אמרה לי - ״אני שמה לב כמה אני מחפשת דרמות״. כשחשבנו על כך ביחד, ההזמנה היתה לתשומת לב היכן זה קורה, באילו סיטואציות ומתוך אילו מניעים. שוב, זה לא קל לזיהוי, אבל אפשרי ורצוי בהחלט - קודם כל על מנת להפיק את המיטב מתהליך ההתפתחות האנושי. ואז הצעתי להעמיק את ההתבוננות באותה מהות ש׳מחפשת דרמות׳ - קודם כל כדי שניתן יהיה להבחין בין הקולות הפנימיים, מהו הקול שמחפש דרמה ומהו הקול שפועל בסיטואציה באופן אחר. לולא היתה מסכימה, לא היה קורה דבר; מאחר שהיא הסכימה לשאול זאת, להתבונן - אפשר היה לזהות מה מגיע מן העבר שלה, מתוך הרגל רב-שנים שהיא ממשיכה להזין, הרגל הדרמות, ולהיווכח שיש מהות אחרת בתוכה, שאינה דרמטית; המהות הזו היא מלכתחילה זו שיכולה היתה לזהות את הקול הדרמטי.
לעיתים נכון להיכנס ולברר מה מקור החיפוש אחר הדרמות, למה זה כך, אך זה לא בהכרח מספיק. לדעת את הסיבה (אם יודעים) זה חלק מן העניין, כי בנוסף לידיעה, בדרך כלל יש כמיהה להתמיר את ההרגל הזה ולברוא אופן חדש של התמודדות, במקום התגובה ה׳רגילה׳.
ואסיים בציטוט נהדר: ״האדם נוצר - כדי להרים את השמיים״
(ר׳ מנחם מנדל מקוצק)
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ זו - הנה הקישור להעברה:
לקריאת מאמרי הבלוג באתרי והצטרפות לרשימת התפוצה -
Comments